<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער שביעי</h1>
<h2>דף מ:</h2>
וכך הוא הסדר, לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית לוג, שהוא ביצה וחצי או יותר, ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ, וממלאהו, ואוחזו בימינו, ומגביהו מן הקרקע טפח או יותר, ולא יסייע בשמאלו, ומברך על הגפן ואחר כך מקדש. ומנהג פשוט לקרות תחלה פרשת ויכולו. ואחר כך מקדש ושותה מלא לוגמיו שהוא רביעית לוג, ומשקה לכל בני החבורה, ואחר כך נוטל ידיו ומברך המוציא. ולכתחלה הוא צריך להשקות כל המסובין, אבל בדיעבד אם לא שתה אלא אחד מהם יצאו כלם ידי חובתן, כדמוכח בעירובין גבי קידוש היום דיום הכפורים, דפריך וליתיב לינוקא, אלמא דבהכי סגי. נהגו עכשיו במקומות אלו שנוטלין לידים תחילה ואחר כך מקדשין, בלילי שבתות ולילי ימים טובים, חוץ מהפסח שמקדשין ואחר כך נוטלין לידים. ונראה שהטעם בזה מפני שבשאר שבתות וימים טובים בחביבות תליא מילתא, ואם רצה מקדש על הפת, ואין הקידוש הפסק כמו שאמרנו. אבל בלילי פסחים על כרחו מקדש על היין שצריך הוא ארבעה כוסות, ויהיה הקידוש הפסק בין הנטילה והאכילה. לפיכך מקדש ואחר כך נוטל ידיו.
בכל לילי יום טוב ולילי יום הכפורים אומרין שהחיינו, חוץ מלילי שביעי של פסח, שאין מברכין בו שהחיינו, לפי שאינו רגל בפני עצמו, וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח. אבל בשמיני של סוכות אומרים בו זמן, לפי שהוא רגל בפני עצמו. יש מפרשים שכתבו שאין אומרין זמן בלילי יום טוב שני של ראש השנה, שהוא יום ארוך, כמו שאמרו [ביצה ו' ע"א] לענין ביצה ולענין עירוב שהן קדושה אחת. וכן פוסק בספר המצות. ועוד שאם נאמר בו זמן יבואו להקל בו ולומר שהם שתי קדושות כשאר ימים טובים של גלויות. ויש מפרשים כי בודאי אומרים זמן בליל שני של ראש השנה, לפי שנשתנה יום שני מיום ראשון לענין מת כדין שאר ימים טובים של גלויות. ועוד שאחר שאנו נוהגין בו שני ימים משום מנהג אבותינו שהיו נוהגין אותו היום קודש ומחר קודש כשהיו באין העדים מן המנחה ולמעלה, אם כן כמו שהן היו אומרין זמן בליל שני, שהרי אותו היום עיקר, אף אנו גם כן נאמר אותו, וכן המנהג.
